בני זוג שנישאו כדמו"י, כלומר, נישואין הלכתיים, וכעת מעוניינים להיפרד, צריכים לפנות לבית הדין הרבני בתביעה לגירושין. רק לבית הדין הרבני יש סמכות להכריע בענייני הנישואין והגירושין של יהודים, כלומר, בתביעות שעניינן גירושין, כתובה ושלום בית.
גם בני זוג יהודים שנישאו בנישואים אזרחיים ורשומים במשרד הפנים כנשואים, צריכים לפנות לבית הדין הרבני כשהם מבקשים להתגרש, על מנת שמשרד הפנים יסכים לשנות את רישומם כנשואים. הגט שניתן בין בני זוג שנישאו אזרחית נקרא גט לחומרא, גט מחמת הספק, ולרוב מדובר בהליך קצר יחסית בבית הדין הרבני.
לא ניתן להתגרש כל עוד בני הזוג מתגוררים תחת קורת גג אחת.
עד שנת 2008, ניתן היה לחלק את הרכוש בין בני הזוג רק כשאחד מהם נפטר או לאחר הגירושין עצמם, כלומר, לאחר טקס סידור הגט. מציאות זו "עודדה" לא מעט אנשים, הן גברים הן נשים, לסרב לתת או לקבל את הגט, לצורך השגת יתרונות בסוגיות הרכוש, והרי ללא הגט, אותו בן זוג שהרכוש לא על שמו, לא יכול היה לקבל את חלקו באותו רכוש הרשום על שם בן הזוג האחר.
בשנת 2008 תוקן חוק יחסי ממון וכיום ניתן לחלק את הרכוש בהתקיים תנאים מסוימים, שאינם מחייבים פטירה או גירושין בפועל, ונראה שתיקון החוק הפחית במעט את תופעת סרבנות הגט והשימוש הפסול בגט ככלי סחיטה להשגת יתרונות אחרים.
כאשר מוגשת לבית הדין הרבני תביעה לגירושין, ויש בתביעה עילת גירושין כנה, ניתן לכרוך לתביעת הגירושין נושאים נוספים בהם מבוקש שבית הדין הרבני ידון, כגון חלוקת הרכוש, משמורת הילדים, מזונות אישה וכו' ואז הסמכות לדון בכל הנושאים הנלווים שנכרכו תהיה גם היא לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט לענייני משפחה.
קיימת בציבור תפיסה רווחת לפיה בית הדין הרבני מיטיב עם גברים בעוד בית המשפט לענייני משפחה מיטיב עם נשים, כך שלעיתים תכופות נוצר 'מירוץ סמכויות' – מעין תחרות בין בני הזוג- מי יגיש את תביעותיו קודם ואיזו ערכאה תדון בנושאים הנלווים לגירושין- הדתית או האזרחית. עם זאת, יש לבדוק כל סכסוך לגופו, ולעיתים "ריצתן" של נשים לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני בנושאים הכרוכים, הנלווים לגט, אינה הדרך היעילה ביותר להשגת מטרותיהן בדיוק כפי שבמקרים מסוימים "ריצתם" של גברים לבית הדין הרבני על מנת שידון בנושאים הכרוכים בסופו של יום פוגעת במטרותיהם. בשורה התחתונה יש חשיבות רבה בקבלת ייעוץ משפטי פרטני, בהתאם לנסיבות הספציפיות של הסכסוך בין אותם בני זוג.
בסמכותם של בתי הדין הרבניים לתת סעדים הנלווים לתביעות שהוגשו להכרעתם, כגון צו עיכוב יציאה מן הארץ מחשש עגינות, עיקולים, צו למדור ספציפי בתביעת שלום בית וכד'
תביעה לגירושין צריכה לפרט עילת גירושין תקפה על פי הדין העברי. אמנם, דעתם של בתי הדין הרבניים אינה נוחה ממציאות בה בני זוג פרודים, חיים בנפרד ונישואיהם נותרו על הנייר בלבד, אך אין די בטענה שתמה האהבה או שהקשר פשוט אינו מתאים יותר למי מבני הזוג, על מנת לפסוק שאותם בני זוג חייבים בגירושין, שעה שאחד מבני הזוג מסרב להתגרש.